ראשית, צריך לשאול האם הקב''ה גילה בתורתו את סודות היקום?
התשובה: ממש לא. התורה לא מספרת לנו לא אודות גלקסיות, לא אודות דנ''א, לא אודות מהירות האור, ולא אודות אטומים או חיידקים. גם תרופות למחלות לא נמסרו לנו בתורה. את כל זה נאלצה האנושות ללמוד בעצמה, מתוך התבוננות וחקירה בעולם שסביבה.
מסקנה: הקב''ה נתן לנו תורה, אבל לא גילה בה את סודות הטבע.
שנית, צריך לשאול האם ישנה הבטחה שמי שלומד תורה לא יעשה טעות?
תשובה: לא, אין הבטחה כזו. למעשה, התורה מספרת שאפילו משה רבינו עצמו טעה.
מסקנה: אין הבטחה שחז''ל לא יכולים לעשות טעות.
אם כן, היות והקב''ה לא סיפר לנו את סודות הטבע, והיות ואין הבטחה שלומדי התורה, או מלמדי ומוסרי התורה, לא יכולים לטעות, ברור אם כן שהידע של חז''ל בחכמות הטבע, כמו הידע של כל כל מי שחי בזמנם, היה הרבה פחות ממה שאנחנו יודעים היום, זה דבר פשוט.
*אם כן אפשר לומר שלא רק שחז''ל יכלו לטעות בענייני חכמת הטבע, אלא שאם הם לא היו טועים זה היה ממש פלא ודבר לא מובן.*
ומובן גם שזה שחז''ל לא ידעו את מה שאנחנו יודעים היום זה גם לא מוריד כלום מכבודם וחכמתם. אין שום בושה בכך שחז''ל חשבו דברים שהיום יודעים שהם שטות והבל, כי זה שאנו יודעים שזה שטות והבל, זה רק היום, אבל אז היה חסר עדיין הרבה מידע שיש לנו היום, כך שגם חכמים גדולים יכלו לטעות בזה. והדברים פשוטים.
*
אלא שכעת מתעוררת שאלה אחרת: ההלכה הרי מבוססת על דברי חז''ל, אז מה נעשה עם הלכות שמבוססות על קביעות של חז''ל בחכמות הטבע שהיום אנו יודעים שהם לא נכונות?
בדרך כלל ההלכה לא תשתנה עקב מידע שידוע לנו היום. אפשר להסביר זאת כך: התורה ניתנה לאנשים מסוימים, דהיינו לעם ישראל, ומסתבר שנותן התורה סומך על ההבנה, וגם על הטעויות, של עם ישראל. כביכול נותן התורה אומר, אני סומך עליכם, איך שאתם מבינים את התורה, זוהי כוונתי.
לדוגמא: התורה אוסרת אכילת תולעים ורמשים קטנים, והנה בדורות האחרונים התגלה שכל האוכל שלנו מלא בחיידקים. האם בגלל זה יאסר עכשיו לאכול מאכלים המכילים חיידקים? ברור שלא, כי נותן התורה סומך על הראיה שלנו וההבנה שלנו, וגם על הטעויות שלנו, בהגדרה של מה נקרא בעל חיים.
*בעצם ניתן לומר שההגדרה הנכונה אינה 'טעות' של חז''ל, כי אין זו טעות, אלא חוסר ידע לא רלוונטי, היות ורק מה שנראה לעיניים הוא רלוונטי לענייננו*
*
דעת הרמב''ם.
בהלכות שחיטה פרק י' הלכה י''ב כותב הרמב''ם:
ואין להוסיף על טריפות אלו, כלל: שכל שיארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי הדורות הראשונים, והסכימו עליהן בתי דיני ישראל--אפשר שתחיה. ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה, שאין סופה לחיות.
וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה--אף על פי שייראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין, ואפשר שתחיה מהן: אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא).
האם הרמב''ם נותן פה עדיפות לדברי חז''ל נגד מה שנודע לנו בחכמת הטבע?
לענ''ד לא נראה כך. ראשית, בגלל שאין זה מתאים לדרכו של הרמב''ם בדרך כלל. מסתבר לומר שלדעתו אין עדיפות אוטומטית לדעה מסוימת, איזו שתהיה, אלא יש להכריע כדעות מסוימות על פי "הראיות והמופתים שיש עליהם", כדברי בנו רבי אברהם שיובאו בהמשך.
ונראה שפירוש הדברים כאן הוא כך:
א. אם נודע מדרכי הרפואה שתמות, בכ''ז אפשר שכן תחיה - שכן חכמינו ראו ש(לפעמים?) כן נשארים בחיים. כלומר הסיבה שפוסקים כאן נגד מה שנודע מדרכי הרפואה, הוא בגלל שחז''ל הרי בדקו את זה וראו שישנה אפשרות שכן תחיה, כך שיתכן שמה שאומרים הרופאים נכון במקרים מסוימים, אבל למרות זאת ישנם מקרים שכן יכולה לחיות, וכלשונו ''אפשר שתחיה''.
ב. אם יראה בדרכי הרפואה שתחייה וחז''ל מסרו לנו שלא תחיה - כאן אנחנו אוסרים זאת בגלל סמכותם של חכמינו. כלומר, היות שחכמינו אסרו את הדבר, אזי למרות שהרופאים בזמננו הוכיחו שתחייה, הדבר אסור משום האיסור שחז''ל אסרו ושנצטוינו לנהוג על פי הכרעתם.
או במילים אחרות: ההיתר נגד דעת הרופאים הוא בגלל שבמקרה זה חז''ל צודקים. והאיסור נגד דעת הרופאים הוא בגלל שחז''ל אסרו זאת.
בכל אופן, ודאי שאין להוכיח מכאן שלפי הרמב''ם חז''ל לא יכולים לטעות.
והנה דברי רבי אברהם בן הרמב''ם במאמר על דרשות חז''ל, בסיומם כותב "וכן אמר אבא מורי ז"ל ביאורה":
דע כי אתה חייב לדעת, כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה, ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לעניין אותו דעת אם אמת אתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל.
אינו מדרך השכל מפני שהוא מתחייב גירעון וחסרון בהתבוננות מה שצריך להאמין בו.
ומדרך התורה, מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו הישר.
אמר השי"ת "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט" וגו'. ואמר "לא תכירו פנים במשפט" וגו'. ואין הפרש בין קבלת אותו דעת להעמידה בלא ראיה, או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען לו, כי האמת אתו בלי ספק, מפני שהוא אדם גדול הימן וכלכל ודרדע. שכל זה אינו ראיה אבל אסור.
ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, [ולהאמין] אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה, שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותה לבני אדם, כעניין שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" וגו'.
אתה רואה החכמים, במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם, אומרים: "האלהים, אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתיה ליה". כלומר לא הייתי מאמין ביה, ואע"פ שהוא נביא, כיון שאין בידו יכולת להודיע העניין בכוונה מדרך הסברא והמשא והמתן, והדרכים שבהם ניתן התלמוד להידרש. ודי בזה ראיה ומופת, ולא נענעין להם עוד, כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות.
(וראו את המשך דבריו כאן: http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/agadot/hagada1-2.htm )
