אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר,
חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם,
שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת
וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים,
וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ,
וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.
(אבות, א, יא)
המשנה הזו תמוהה מאוד, ולא מובן מה הקשר בין הקטעים:
ברור שחכמים צריכים להיזהר בדבריהם, שהרי אם הם טועים, נגרם מזה נזק רב לתלמידיהם, וזה דבר פשוט ומובן. אם כן מדוע מדגיש אבטליון שהחשש הוא שמא תחובו חובת גלות, ואז תגלו למקום מים הרעים, ואז ישתו התלמידים, ואז ימותו, ואז שם שמים מתחלל?
ובכלל, מהו החשש מפני כל התהליך הארוך הזה, ומניין לנו שהוא אכן יקרה: תחובו חובת גלות, תגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים, וימותו. מניין לנו שכל זה אכן יתרחש? ואם כל זה הוא רק חשש רחוק, אזי מתחזקת השאלה למה החשש מפני תהליך שרק אולי יקרה, גובר על הבעיה בעצם אמירת דברי טעות לתלמידים - שזה לא הוזכר כלל כנ''ל?
גם לא מובן מהו חובת גלות המוזכרת כאן. הרי לא מצינו חובת גלות על שגגת דברים, אלא רק על הריגה בשוגג, ואם הגלות כאן זה בדרך משל, צריך להבין לאיזה דבר זה משמש משל?
גם, מהו 'ונמצא שם שמים מתחלל', האם עצם זה שיבינו מדברי החכמים דברים לא נכונים אינו מספיק נורא? וזה שהתלמידים 'ימותו' זה לא מספיק נורא? הבעיה היחידה היא שמא בסופו של כל התהליך הזה אולי שם שמים יתחלל?
ונראה שהדברים יובנו ע''פ הידוע ששמעיה ואבטליון חיו בזמן מלכות הורדוס, שרדף את חכמי ישראל והתנהג בצורה אכזרית.
המשנה הקודמת מסתיימת בדבריו של שמעיה 'ואל תתודע לרשות', ובהמשך לזה ממשיך אבטליון במשנתנו ואומר:
*חכמים הזהרו בדבריכם* (אין הכוונה לזהירות מפני טעות שיכולה לצאת מהבנה לא נכונה של הדברים, אלא דווקא לזהירות מפני אמירת כל האמת. גם דברים אמיתיים צריך לדעת מתי לומר ואיך לומר. שהרי ה'רשות', מלכותו של הורודוס, תעניש בחומרה את מי שדבריו לא ימצאו חן בעיניה.
ואם יאמרו החכמים, אנו מוכנים למסור את נפשנו בעד אמירת האמת וחיזוק התורה, ממשיך אבטליון ומסביר שזהו מעשה לא אחראי, לא רק כלפיהם עצמם, אלא כלפי האידיאל של חיזוק התורה עצמו:)
*שמא תחובו חובת גלות* (באם תאמרו דברים שאינם נעימים למלכות, יתכן מאוד שתאלצו לברוח מפניו לגלות כדי להתחבא מפני חייליו)
*ותגלו למקום מים הרעים* (יתכן שהכוונה שבבריחה מאימת המלך תאלצו להתחבר לאחרים שנמלטו מפניו, והם אנשי כתות שונות שהיו באותו זמן, הצדוקים והבייתוסים (ובהמשך - הנוצרים הראשונים), כאשר תהיו יחד איתם בגלות, כבר לא תוכלו לומר להם את האמת בפנים, ובמילא:)
*וישתו התלמידים הבאים אחריכם, וימותו* (תלמידיכם שיבואו למקום המסתור שלכם, מפני שגם הם נרדפים, או מפני שהם רוצים להמשיך ללמוד מכם תורה, יראו שאתם נמצאים יחד עם אנשי ה'מים הרעים', ויחשבו שדעותיהם לגיטימיות, ובפרט בהיותם רגילים שאתם אומרים את כל האמת ללא חשש. והתוצאה תהיה:)
*ונמצא שם שמים מתחלל* (היינו שסוף המעשה של אמירת האמת מתוך אידיאל של מסירות למען חיזוק התורה, היות ונעשה ללא מחשבה תחילה, דווקא יפגע באידיאל זה ויחליש את התמודדות דעת התורה מול הדעות הנפסדות).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה