בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך

בסוף פרשת וישב כשיוסף פותר לשרים את החלומות, הוא פותח באותם המילים - בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך (לשר המשקים הוא ממשיך: והשיבך על כנך),

מסתבר שכאשר הוא אמר את אותם המילים לשר האופים, 'בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך' --- ליבו התמלא תקווה, עד ששמע את ההמשך 'מעליך'...

ומשחק מילים זה הוא בדווקא, שהרי פרעה לא ערף את ראשו, אלא תלה אותו.

מניין תרי"ג מצוות

בפירושו בתחילת פרשת וישלח, אומר רש"י (וכנראה מקורו מחז"ל): עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים.

המקור לכך שמניין המצוות הוא תרי"ג הוא כנראה במסכת מכות כג ע"ב: 

דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קרא (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.

העמדת מצוות התורה על המניין המדוייק של תרי"ג הוא דבר מוקשה מכמה בחינות, כמה מהראשונים הקשו על כך, והרלב"ג אף חולק על המקובל שזהו מניין מדוייק של מצוות התורה.

בפועל המניין של תרי"ג התקבל בעם ישראל כמניין מצוות התורה. 

יתכן אולי להעלות השערה שהמניין של תרי"ג אינו חידוש של רבי שמלאי, אלא מניין שהיה מקובל במסורת מדורות קודמים, וההגיון במניין כזה הוא כעזר לזיכרון:

כאשר רוצים לזכור משהו מבלי לכתוב, למשל כאשר הולכים לחנות ללא רשימת קניות, אפשר לזכור את מספר הפריטים שצריך לקנות, וכך זה עוזר להיזכר מה הם הפריטים שיש לקנות. 

אולי בדורות הקודמים עוד לפני שהחלו לכתוב את התורה שבעל פה, עשו את הסימן הזה שמספר מצוות התורה הוא תרי"ג כדי לזכור את מניין המצוות. יתכן גם שרבי שמלאי עצמו הוא שעשה את המניין הזה כדי להקל על הזיכרון ואז גם הוסיף את הסימן של שס"ה ימות החמה ורמ"ח אברים כעזר נוסף לזיכרון. 

אברהם הוליד את יצחק

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק (בראשית כה, יט). ההכפלה בפסוק, אברהם הוליד את יצחק, היא דבר הדורש ביאור, וכבר עמדו על כך חז''ל והמפרשים.

אולי אפשר להסביר בפשטות, שזה מגיע בהמשך לנאמר כמה פסוקים לפני זה, כשמוזכרים תולדות ישמעאל: וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם.

נראה שבהזדמנות זו, שבו מוזכרים בני אברהם, ישמעאל ויצחק, ולפני זה בני הפילגשים אשר לאברהם - התורה רוצה להדגיש שההמשך האמיתי של אברהם הוא יצחק.

ולכן כאשר מוזכר ''ישמעאל בן אברהם'', מיד מודגש ''אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם''. כניגוד לזה כאשר מוזכר ''יצחק בן אברהם'', התורה מיד מוסיפה ''אברהם הוליד את יצחק'', לא נאמר ''אשר ילדה שרה אשת אברהם לאברהם'', כי התורה לא רוצה לומר רק שיצחק הוא בן הגבירה, אלא שיצחק הוא ההמשך האמיתי של אברהם, ''ואת בריתי אקים את יצחק''.

על סדר אותיות הא''ב

במגילת איכה מצינו דבר מעניין בנוגע לסדר אותיות הא''ב: פסוקי המגילה מסודרים ברובם על פי סדר האותיות, אך בעוד שהפרק הראשון מסודר כולו לפי הסדר מא' עד ת', בפרקים ב' - ד' האותיות ע' ופ' מופיעות בסדר הפוך, פ' ואח''כ ע'.

בממצאים הארכיאולוגיים ישנם מספר לוחות בהם מופיעים אותיות הא''ב:

אוסטרקון עזבת צ'רטה:
http://hebrewarchaeology.blogspot.com/2016/08/blog-post_50.html?m=1

מופיעים בו אותיות שונות ללא סדר, ובשורתו האחרונה מופיעים כל אותיות הא''ב, כיוון הכתיבה של הא''ב הוא משמאל לימין, וההנחה היא שבתקופה שנכתב לא היה מקובל כיוון קבוע לכתיבה. עוד דבר מעניין: האות מ' לא מופיעה כלל בכל הלוח.

סדר האותיות באוסטרקון עזבת צ'רטה הוא:
אבגדהוחזטיכלנספעצקרשת.
היינו: ח' לפני ז', פ' לפני ע'.

כתובת תל זית:
http://hebrewarchaeology.blogspot.com/2016/08/blog-post_2.html?m=1

סדר האותיות הוא אבגדוהחזטילכמנספעצקרשת,
היינו: ו' לפני ה', ח' לפני ז', ל' לפני כ', פ' לפני ע'.

גם בכתובות מחורבת תימן מופיעה הפ' לפני הע' :
https://mobile.twitter.com/DivreHayamim/status/997087238386343936/photo/1

רואים שהסדר של פ' לפני ע' אינו משהו יחודי למגילת איכה, הוא חוזר גם בכל הממצאים הנ''ל.

גם ח' לפני ז' חוזר על עצמו בשניים מהמקורות.

ומסתבר שגם שאר השינויים שבכתובת תל זית אינם טעות, אלא נובעים מסדר שונה לאותיות הא''ב.

ונראה לומר, שהרי אין שום הגיון בסדר הא''ב כמו שהוא לפנינו, האותיות אינם מסודרים לפי סדר מוצאות הפה - (אחה"ע מהגרון, גיכ"ק מהחיך, דטלנ"ת מהלשון, זסשר"צ מהשיניים, בומ"פ מהשפתים), או לפי סדר הגיוני אחר.

מסתבר לומר שכשהמציאו אותיות, לא המציאו מיד סדר לאותיות, אלא ההמצאה הראשונית היא עצם האפשרות לכתוב אותיות המייצגות עיצורים שונים. רק בהמשך נוצר צורך בסדר לאותיות, כי יותר נוח לזכור דברים מסודרים, ואז החל להיווצר לאט סדר לאותיות, היות ולא היה איזה שהוא מוסד עליון שמכתיב את הסדר הנכון, אלא הסדר נוצר מלמטה, ע''י העם, מובן שהסדר התפתח באופן שונה במקומות שונים, עד שבשלב מסוים התקבל אצל כולם סדר קבוע.

במהלך תהליך התפתחות הסדר, יתכן שזכרו את חלק מהאותיות בתור זוגות, זה מקל על הזיכרון כי ברגע שזוכרים אות אחת זוכרים גם את בן זוגו. גם בזמננו - יש כאלה שנוהגים לומר מספרי טלפון בזוגות ויתכן שזה נועד לעזור בשינון וזכירת המספר. וכך יתכן שהאותיות שזכרו אותם בתור זוגות, זכרו את מיקומם רק ביחס לאותיות האחרות, אבל בהם עצמם לא היה סדר.

כך יש לומר בנוגע לאותיות ע' ופ' שהינם זוג מובהק, היות ושניהם מסמלים אברים בפנים, הפה והעין, ובראשית הכתב הקדום היו אכן ממש ציור של פה ושל עין, כאשר שיננו את האותיות זכרו שאחרי האות ס' ישנו הזוג של הפה והעין, אבל כלל לא היה סדר האם הפה לפני העין או העין לפני הפה.

גם כ' ל' - אפשר לומר שהם זוג כי כ' מייצג את כף היד, ול' מייצג את מלמד הבקר שמחזיקים בכף היד.

עדיין צריך למצוא הסבר למה ה'-ו', וז'-ח' נחשבו זוג (ישנם אותיות שברורה משמעותם, וישנם אחרות שהמשמעות לא ברורה לגמרי).

גם אפשר לשאול מדוע י' וכ' - שמייצגים יד וכף יד לא נחשבו זוג? (באבן תל זית הסדר הוא י' ל' כ', ואולי אותיות אלו היו יחד 'שלישיה' של יד, כף היד, ומלמד הבקר שמחזיקים ביד?), אפשר גם לשאול שלכאורה היה מתאים שמ' ונ' יהיו זוג מצד הדמיון ביניהם בכתב העתיק (מצד שני - זה שלא מצאנו כתובת עתיקה שבה נ' מופיעה לפני מ' - עדיין לא מוכיח שהם לא היו זוג).

גם יש להעיר שמספר האותיות שעד הזוג ע'-פ' אינו זוגי, מה שמוכיח שלא יתכן שכל האותיות היו מסודרים בזוגות.

כאשר אומרים שהיו זוכרים האותיות בתחילה בזוגות, זה מסביר שלאותיות הזוגיות היה מקום קבוע בסדר הא''ב, אבל להם עצמם לא היה סדר איפה הם - מי ראשון ומי אחרון. ואם כך רק בהמשך, אולי, נוצרו שני סדרים - סדר של פ' ע' וסדר של ע' פ'. והנה, מגילת איכה אכן כתובה כנ''ל חלקה בסדר של פ' ע' וחלקה בסדר של ע' פ', ומכיון שנכתבה ע''י מחבר אחד, מסתבר לומר ש(לא שחלק נכתב לפי 'הסדר' הזה וחלק לפי ה'סדר' השני), אלא שמלכתחילה שימשו אצלו שתי האפשרויות יחד כנ''ל.

*

על הדברים הנ''ל יהיו כאלה שישאלו:

א. הרי המדרש אומר שהסיבה לכך שבאיכה פ' מופיע לפני ע' הוא בגלל שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, כיצד איפה אפשר לומר את ההסבר הנ''ל שהוא אחרת מדברי חכמינו?

ב. הרי ידוע שהעולם נברא באותיות לשון הקודש, אם כן איך אפשר לומר שהכתב התפתח ושלא היה לאותיות מלכתחילה את הסדר המקובל כיום? ועוד שבאם נניח שלא היו לאותיות מלכתחילה את הסדר המקובל היום, כיצד ניתן לחשב חשבונות של גימטריה? באם מלכתחילה היה סדר אחר לאותיות אז ערכם המספרי גם לא מדויק.

לענ''ד היות והמחקר מוכיח שהכתב התפתח, ומוכיח איך הוא התפתח, הרי שאי אפשר להתעלם מכך.

מה שאמרו שהעולם נברא ע''י אותיות לשון הקודש וכיו''ב, הרי חז''ל רצו להביע בזה רעיון מסוים. ואין חובה לומר שהאותיות היו ידועים לכל מאז בריאת העולם, אלא יתכן שלא היו ידועים ואח''כ ע''י תהליכים טבעיים התפתחו וכך התגלו האותיות שבהם ברא הקב''ה את עולמו.

על דרך זה בנוגע לגמטריה ולמדרש אודות הקדמת הפה לעיין - אחרי שהכתב התפתח באופן טבעי עד שהתקבל בעם ישראל שזהו הכתב וזהו סדר האותיות, אזי ניתן לדרוש ולמצוא רמזים בסדר הכתב כפי שהוא לפנינו. והדברים פשוטים.

האם הכרפס נועד לנישנוש במהלך אמירת ההגדה?

מדוע אוכלים כרפס בליל הסדר?

אני רוצה להעלות השערה שהכרפס במקורו נועד לאכילה במהלך כל אמירת ההגדה, דהיינו לא כמו הנהוג בימינו שאוכלים חתיכת ירק, ואחר כך 'עוברים' ליחץ ומגיד ולא אוכלים כלום בהמשך, אלא שהכרפס נועד ל''נישנוש'' במהלך אמירת ההגדה, סוג של כיבוד קל שמטבילים אותו ואוכלים תוך כדי עיסוק בדבר אחר.

היות ואכילת כרפס בטיבול הוא בעצם צורת אכילה שהייתה רגילה ומקובלת בזמן חז''ל, (בדומה לנהוג בימינו ''לנגב חומוס''). והיות ואמירת המגיד לוקחת זמן ואנשים רעבים, אולי הכרפס נועד לנישנוש תוך כדי המגיד, קצת כדי להשקיט את הרעבון, או לפתוח את התאבון, ואולי גם לתת תעסוקה לאלה שפחות מתחברים לאריכות של סיפור ביציאת מצרים, ובכלל - להנעים את האווירה בזמן אמירת ההגדה. 

ואולי זו כוונת המשנה: 'הביאו לפניו, מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת'. היינו שממשיך ומטבל שוב ושוב עד שמגיע לאכילת מצה. (אלא שצ''ע אם אפשר לומר כך, כי בדרך כלל עד שמגיע בלשון המשנה פירושו לפני שמגיע).   

בנוסח מה נשתנה שבמשנה מופיע הנוסח 'שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים', וניתן להבין מכאן שטיבול הכרפס אינו דבר תימה אלא להיפך - דבר שנוהגים לעשות כדוגמתו כל לילה, הקושיא היא רק למה עושים את זה פעמיים. ובאם זה דבר רגיל שעושים כל לילה, לא הגיוני לומר שכל לילה במהלך הארוחה מתקיים טקס של טבילת חתיכת ירק קטנה ואכילתה, אלא מסתבר שזה כמו שנהוג בארוחה - אכילה במשך זמן, ואם כן גם בליל הסדר מדובר על אכילה כזו. ומה שידוע שהכרפס נאכל כדי להתמיה את התינוקות יתכן שהכוונה לא לעצם אכילת הכרפס בטיבול, אלא לכך שאוכלים את זה עכשיו במקום להתחיל את הסעודה, או לכך שמטבילים פעמיים. 

יש להעיר שהרמב''ם מדגיש שיש לאכול לפחות כזית כרפס, וגם לתת לכל בני הבית לפחות כזית כרפס.

ניתן לשאול, באם באמת מלכתחילה היו ממשיכים באכילת הכרפס במהלך אמירת ההגדה, מדוע ואיך קרה הדבר שהפסיקו לעשות זאת? 

ראשית, יש הרבה בתים שבהם עדיין הילדים מבקשים במהלך המגיד עוד ועוד חתיכות כרפס... 

אבל יתכן שאחרי שהתקבל הסימן קדש ורחץ כרפס יחץ וכו', נוצרה הבנה שכשעוברים לשלב הבא גמרו לגמרי עם השלב הקודם, ושוב לא נוגעים בכרפס. 

חלוקת העבודה בין בצלאל ואהליאב

בפסוקים אין תיאור של חלוקת העבודה בין בצלאל ואהליאב, הרושם הוא שבצלאל הוא המנהל הראשי של העבודה ואהליאב הוא העוזר שלו. בכל מקום ששמותיהם של בצלאל ואהליאב מופיעים יחד שמו של בצלאל מופיע ראשון, ועל אהליאב כתוב בדרך כלל לשון שמתשמע ממנה שהוא עוזר של בצלאל: "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אׇהֳלִיאָב", "וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב".

מעיון בלשונות הפסוקים נראה שבצלאל מלבד היותו המנהל הראשי היה מומחה למלאכות של מתכת, אבן ועץ, ואילו אהליאב היה מומחה לטקסטיל, שכן בכל מקום שיש פירוט של המלאכות הספציפיות בנוגע לבצלאל מדובר במלאכות של מתכת אבן ועץ, ואילו מלאכות של טקסטיל לא מוזכרות, ובנוגע לאהליאב כאשר מופיע לגביו פירוט ספציפי מדובר על מלאכות של טקסטיל ואילו מלאכות של מתכת אבן ועץ לא מוזכרות:

- (א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. (ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחׇכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכׇל מְלָאכָה. (ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. (ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכׇל מְלָאכָה. (ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כׇּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חׇכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. (ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כׇּל כְּלֵי הָאֹהֶל. (ח) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כׇּל כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (ט) וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ. (י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן. (יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ. (פרשת כי תשא, שמות לא)

- "(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא י״י בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. (לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחׇכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכׇל מְלָאכָה. (לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. (לג) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכׇל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. (לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. (לה) מִלֵּא אֹתָם חׇכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כׇּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כׇּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת. (א) וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאׇהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן י״י חׇכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י״י." . (פרשת ויקהל, שמות לה)

- "(כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כג) וְאִתּוֹ אׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ." (פרשת פקודי, שמות לח)

- כך ניתן לדייק גם מהפסוק המייחס את עשיית הארון דווקא לבצלאל: "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (פרשת ויקהל, שמות לז, א).

- וגם מהפסוק בדברי הימים: "וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר שָׁם לִפְנֵי מִשְׁכַּן י״י" (דברי הימים ב', א, ה)

האם השתמשו במלאכת המשכן בסממני צבע מן הצומח?

בהלכות שבת בשו''ע אדה''ז מזכיר כמה פעמים סממנים שהיו במלאכת המשכן,

בסימן ש"מ סט"ו:

המעמר הוא מאבות מלאכות שהיה במשכן בסמנים הזרועים.

ומפורש בדבריו שהיו סמנים מן הצומח, אבל לא מוזכר כאן צביעה, כך שאולי אפשר לומר שהכוונה לסמני הקטורת ושמן המשחה.

אבל בסימן ש"א ס"א: 

הטוחן הוא אב מלאכה שהיתה במשכן בשחיקת סממני הצבע.

וצריך ביאור, שהרי הצביעה הייתה ע''י חומרים מן החי, חילזון ותולעת שני, ומלאכת טוחן להלכה הוא דווקא בגידולי קרקע, אבל בנוגע לבשר הדין הוא שאין טחינה באוכלין?

ונראה לומר ע''פ דברי הרמב''ם בהלכות ציצית שהיו נותנים חומרים נוספים בעת צביעת התכלת, ''ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו, כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין'', והרי אהלא הוא סוג צמח. א''כ היו גם ''סממני צבע'' מן הצומח. 

(ואולי זה גם פירוש דברי רש"י ד"ה האופה בשבת דף ע"ג א': ''בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני'' - והרי סממנים הוא לכאורה לא תיאור נכון לתכלת המופק מדם חילזון, ואולי כוונת רש''י היא סממנים של *צביעת* תכלת וארגמן ותולעת שני'', היינו אהלא וסממנים דומים שמוסיפים בעת תהליך הצביעה. וברש''י מ''ט ב': הם זרעו וקצרו סמנין - לצבוע תכלת ועורות אילים וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע - אפשר לומר עד''ז, סמנין לצבוע בעזרתם תכלת וכו' )

גם יש את עורות האילים המאדמים, שלא מפורש בכתוב איך צבעו אותם ואולי לצביעה זו השתמשו בסממנים מן הצומח.

צביעה במשכן בהלכה ובפשוטו של מקרא

ידוע שחז"ל לומדים את ל"ט מלאכות שבת ממלאכת המשכן. 

מתוך ההנחה שבעת בניית המשכן צבעו לומדים את מלאכת צובע, מלאכת אופה ומבשל (יש לבשל את הסמנים לפני הצביעה), ועוד.

בפרשיות ויקהל ופקודי מתוארת מלאכת הקמת המשכן, התיאור כולל פרטים רבים, אבל מלאכת צביעת הבדים לא מתוארת כלל. 

נראה שעל פי פשוטו של מקרא לא הייתה צביעה בעת מלאכת הקמת המשכן: 

"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם ... וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים". מהו תכלת? תכלת אינו חומר שצובעים איתו (Paint), ''תכלת'' הוא צמר צבוע, כמו שאומר רש"י ''תכלת - צמר צבוע בדם חלזון'', גם ארגמן ("וארגמן - צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן''. רש''י), ותולעת שני הם צמר צבוע. עורות אלים מאדמים לפי רש"י הם עורות צבועות אדום לאחר עיבודם. גם הרמב''ם אומר ''תכלת האמורה בתורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע''.

כשהביאו את הנדבות למשכן נאמר "וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ", דהיינו הביאו צמר שכבר צבוע תכלת וארגמן ותולעת שני, וכן הביאו עורות אלים שהם כבר מאדמים. הדבר מפורש עוד יותר בפסוק "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ", הנשים הביאו "מטוה" של תכלת וארגמן ותולעת שני. כלומר היו תרומות של "איש אשר נמצא איתו" שנתנו תכלת וארגמן ותולעת שני שהגיעו בצורת צמר לא מעובד אבל כבר צבוע, והיו תרומות של "נשים חכמות לב" שהיו "מטוה" כלומר חוטים טויים ומוכנים של תכלת וארגמן ותולעת שני. 

ואם כן, כל הצביעה נעשתה עוד לפני הבאת התרומות, ולמשכן לא הגיעה כלל תרומה של צמר לא צבוע!

אפשר להסביר את זה בכמה אופנים:

א. למרות שרוב החוטים והעורות היו צבועים כבר בעת שהובאו כנדבה, יתכן שהיו פריטים מסוימים שדרשו צביעה (אבל - בתיאור חומרי הנדבות לא מסופר על תרומה של צמר נקי!)

ב. את ל"ט המלאכות לומדים גם ממלאכות שנעשו לפני הנדבה למשכן (אבל -  הלימוד הוא מכך שלפני הציווי על מלאכת המשכן הוזהרו על השבת שמכך משמע שמלאכות אלו הם האסורות בשבת, וא''כ איך לומדים ממלאכה שכבר נעשתה לפני זה?)

ג. על פי פשוטו של מקרא לא הייתה צביעה כלל, אך דרך הלימוד של חז"ל הינו דרש שלא מתיישב תמיד עם פשוטו של מקרא, וכמו שיש עוד דוגמאות רבות לכך.

***

יש להעיר עוד: על פי הלכה כאשר עושים ציצית יש לכוון ולומר 'לשם מצוות ציצית'. גם כאשר צובעים בימינו חוטי ציצית לתכלת אומרים לפני הצביעה לשם מצוות ציצית. וע''פ הנ''ל נראה שיתכן שהצובעים של התכלת למשכן לא היו יהודים, ובוודאי שהצביעה לא הייתה לשם המשכן!

(ועוד יש להעיר שהשורש צבע מופיע בתנ"ך במקום אחד בלבד, בספר שופטים (ה, ל) בפסוק הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל)

מדוע מתחילה פרשת כי תשא בציווי על מחצית השקל?

בין הציווי על קרבנות המילואים בפרשת תצווה לסיפור חטא העגל בפרשת כי תשא, מופיעים הנושאים: קרבן התמיד, מזבח הקטורת, מחצית השקל, הכיור, שמן המשחה והקטורת, שמות העוסקים במלאכת המשכן, והציווי על השבת. 

בחלוקת הפרשות הציוויים על קרבן התמיד ומזבח הקטורת הם בפרשת תצוה, ופרשת כי תשא מתחילה בציווי על מחצית השקל. קשה לראות הגיון ברור בחלוקה זו, מדוע הפרשה מתחילה דווקא בנקודה זו? (בפרט לפי הנהוג שלויים עולים לתורה בסיפור העגל, דבר הגורם לכך שהעליות הראשונות ארוכות מאוד, ואילו אם הפרשה הייתה מתחילה בסיפור העגל עצמו, או בציווי על השבת, העלויות היו פחות ארוכות).

אפשר להעלות השערה, שהסיבה לכך שהוחלט לחתוך את הפרשות בנקודה זו, היא כדי ששם הפרשה יהיה *''כי תשא''*:

הנושא המרכזי בפרשה הוא חטא העגל, שאחריו משה אומר לקב''ה: וְעַתָּה אִם *תִּשָּׂא* חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ, ואכן הקב''ה סולח, ובהמשך לכך מגלה למשה את י''ג מדות הרחמים שבהם נאמר נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים *נֹשֵׂא* עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה. כלומר משה מבקש מהקב''ה שישא את חטאתם, והקב''ה אכן נשא.

 

היות והוחלט שהפרשה תתחיל בציווי על מחצית השקל, שם הפרשה נקבע ''כי תשא''. כמובן, ה''תשא'' שבכי תשא הוא במשמעות אחרת מתשא חטאתם ומנושא עון ופשע, אבל בכך שקבעו ששם הפרשה יהיה כי תשא נתנו 'כותרת' לפרשה, בכך הגדירו את הפרשה בתור פרשה של ''תשא חטאתם'', כך שאין ההדגשה כאן על סיפור של חטא, אלא על סיפור של תשובה וכפרה.

באם נקבל השערה זו, אנו צריכים לומר שמחלקי הפרשות חשבו מראש ולקחו בחשבון את השם שיהיה לפרשה, יש להודות שזוהי הנחה קצת מחודשת, בד''כ מניחים שהחלוקה נעשתה, ורק בהמשך החלו לקרוא שמות לכל פרשה על פי המילים שבראשיתה.

----

יש להעיר עוד שיש שכותבים את שם הפרשה רק ''תשא'', דבר שמדגיש לכאורה את 'תשא חטאתם' יותר מאשר ''כי תשא'' (שניתן להבינו כדבר שיתכן שיקרה ויתכן שלא), אבל במס' מגילה כט ע''ב מופיע שם הפרשה ''כי תשא'', ויש לעיין בכת''י ודפוסים ישנים לראות אם ישנם גרסאות שונות בזה. 

 

''כמין סינר שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים''

ציור מימי הביניים, מתוך  https://he.m.wikipedia.org/wiki/קודקס_מאנסה שנכתב כמאתיים שנה אחרי רש''י, יתכן שציור זה מתאר את כוונת רש''י על הסינר שלובשות השרות כשרוכבות על הסוסים. ישנם ציורים נוספים של נשים רוכבות שבהם הסינר לא נראה, אולי זו הדגשת רש''י שזהו לבוש השרות.

''כמין סינר שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים''

''כמין סינר שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים'' (פירוש רש''י לשמות כ''ח ד')

לכאורה פשט הדברים הוא שרש''י ראה שרות רוכבות על סוסים וראה את הלבוש שלהם, והשתמש בדוגמה זו בפירושו כדי להסביר מה זה אפוד.  מסתבר שרש''י לא חשב שהעובדה שהוא יודע איך נראה הסינר הנשי הזה - הוא דבר שצריך ''להתבייש'' בו ולהצניעו. (שהרי אין איסור לראות נשים, יש רק איסור להתבונן בנשים).

כנראה שאחרי כמה דורות, כשנורמות הצניעות השתנו, ולא ידעו איך לאכול את העובדה שרש''י מתייחס, ככה בשיא הפשטות, לבגד של שרה שרוכבת על סוס, הגיע מישהו גאון וסיפר סיפור כזה:

מה שקרה בעצם, זה שרש''י ראה שרה רוכבת על סוס והצטער מכך מאוד, הוא לא הבין למה משמים הכשילו אותו לראות מראה כזה, עד שנזקק לפרש את צורת האפוד, או אז נזכר באותו סינר שראה על השרה הרוכבת על סוס והבין שכך נראה האפוד! אז הוא גם הבין למה משמים גרמו לו לראות דבר כזה...

כך הצליח מספר הסיפור להפוך את הקערה על פיה - במקום שהדברים ילמדו אותנו על כך שרש''י לא חשב שלראות סינר של שרה זה דבר נורא, זה הפך דווקא להיות דבר שמלמד אותנו כמה זה מזעזע...

חלוקת העליות בפרשת וארא

שלוש עליות בפרשת וארא מסתיימות באמצע עניין, באמצע דיבור של משה לפרעה - רביעי חמישי ושישי.

רביעי: למען תדע כי אין כה' אלקינו,

חמישי: למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ,

שישי: ולמען ספר שמי בכל הארץ.

כנראה הכוונה לסיים את הקריאה במשפט ''חזק'' שמשאיר רושם על השומעים.