המשיח המינימלי של הרמב''ם

בנוגע לשיטת הרמב"ם על משיח נראה שהרמב"ם רצה להגדיר "משיח מינימלי".

ישנם תיאורים רבים בדברי הנביאים אודות המשיח והגאולה העתידה, אך הרמב"ם לא רוצה להשתמש בהם היות ודברי הנביאים יכולים להיות משל וחידה ו"דברים סתומים הם אצל הנביאים", 

וכמו כן ישנם תיאורים רבים בדברי חז"ל, אך גם מהם קשה לדעת דבר ברור וודאי, כי "גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו... ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו", 

והיות ואי אפשר לדעת דבר ברור מתוך דברי הנביאים וחז"ל, הוא מגדיר את המשיח רק במינימום ההכרחי על פי דברי התורה. 

ולכן הוא מביא שלשה מקורות מהתורה שבהם הובטחנו על הגאולה, וכאשר מחברים אותם ביחד מקבלים את המשיח המינימלי - את המינימום שאפשר לומר בוודאות. 

המקורות הם: 

א. אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך - הבטחה על קיבוץ גלויות.

ב. פרשת בלעם שמנבא אודות מלך עתידי מקביל לדוד, שינצח במלחמות - הוכחה לחזרת מלכות בית דוד. 

ג. ואם ירחיב ה"א את גבולך - הוכחה לכיבוש והרחבת שטח ארץ ישראל בעתיד.

כשמחברים את זה ביחד יוצא שבעתיד אמור להיות מלך מבית דוד שימלוך בארץ ישראל, ירחיב את גבול ארץ ישראל, ויקבץ את נדחי ישראל. זהו המשיח המינימלי המוכח מן התורה לדעת הרמב"ם. 

הרמב"ם כותב "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד לישנה, הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות ועושין שמיטות ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה".

רוב הדברים שברשימה מוכחים מתוך שלשת המקורות הנ"ל בתורה, אבל הרמב"ם הוסיף עוד כמה דברים: בונה מקדש, חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות ועושין שמיטות ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה. 

למה הרמב"ם הוסיף את זה? הרי אין כל הוכחה מן התורה לכך שהמשיח יעשה זאת? 

ועוד: הרי בניית בית המקדש ושאר דיני התורה אינם תלוים בביאתו של מלך שיש לו הגדרה הלכתית של משיח אלא הם מצוות ככל המצוות? 

ועוד: בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק כשמפרט את י"ג העיקרים, הוא מאריך בביאור עניין המשיח, ולא מזכיר את בניין המקדש אפילו במילה אחת, היות ואין קשר אמיתי בין בניית המקדש למלך המשיח ואין שום עניין שדווקא הוא יהיה זה שיבנה את המקדש. 

אלא שהרמב"ם לא כתב את הדברים כמו שרגילים לומר בתור "סימני המשיח" (= כדי שנדע לזהות מיהו המשיח האמיתי), אלא בתור "תפקידי המשיח", היות שעניינו של כל מלך ישראל הוא להרים דת האמת, מובן שלא יתכן שמלך המשיח יתעסק רק בתחייה לאומית, ובהכרח שיחזיר גם את כל המשפטים כמו שהיו מקודם, ובכלל זה את המקדש, שהוא המרכז של חיי היהדות.

רשימת המועדים שבפרשת אמור - מה עניינה?

נראה שהמועדים מופיעים כאן בהקשר חקלאי, שהרי אין פירוט רב אודות הקרבנות ואודות הקשר ההיסטורי - יציאת מצרים. 

לעומת זאת יש הרחבה אודות קצירת העומר והקרבתו, אודות הספירה מיום הבאת עומר התנופה, ואודות הקרבת המנחה החדשה בשבועות. שזהו הקשר חקלאי. 

לפי זה מובן:

א. ברוב המועדות אין פירוט אודות הקרבנות שמקריבים בהם (אלא רק 'והקרבתם אשה'), אך לעומת זאת בנוגע למנחה החדשה יש פירוט של מספר הכבשים הקרבים איתם היות שזה פירוט של קרבנות שבאים בהקשר החקלאי. 

ב. לפי זה גם אפשר להבין את ההקשר של מצוות חג הסוכות המופיעים כאן, מצוות ארבעת המינים ומצוות סוכות - שהינם מצוות עם הקשר חקלאי. 

ג. לפי זה אפשר קצת להבין את הקשר של הפסוק ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וגו' לכאן. למרות שלא מדובר על מועד, אך זו מצווה בהקשר חקלאי.

אלא שעדיין לא מובן:

א. מדוע א''כ התורה מנסה לקשר את הסוכות ליציאת מצרים - למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (והרי ההקשר החקלאי של הסוכות הרבה יותר מובן מאשר ההקשר ליציאת מצרים, שלא כ''כ ברור באיזה סוכות ישבנו ביציאתינו ממצרים)? 

ב. מדוע מופיעים גם החגים שאין להם קשר חקלאי, כמו ר''ה ויום כיפור, ומדוע מופיעים חלק מהדינים שלהם כאן (זכרון תרועה, כל מלאכה לא תעשו, ועיניתם את נפשותיכם)? 

ג. גם צריך להבין: מדוע אחרי שבסוף רשימת המועדים אחרי שמופיע סיכום - 'אלה מועדי ה' ', התורה ''נזכרת'' וחוזרת שוב 'אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה' ומפרטת עוד דינים של חג הסוכות ואח''כ שוב מסכמת 'וידבר משה את מועדי ה''?

ד. וכן, כמו שהרשימה מסתיימת פעמיים, היא גם מתחילה פעמיים: 

'מועדי ה' אשר תקראו אותם... אלה הם מועדי', ולאחר הזכרת יום השבת, התורה מתחילה שוב את הרשימה - 'אלה מועדי ה' מקראי קדש' ?

"ועיקר הדברים ככה הן" - הגדרת מלך המשיח לדעת הרמב"ם

בפרק יא מהלכות מלכים, בתוך דבריו אודות מלך המשיח, כותב הרמב"ם:

ועיקר הדברים, ככה הן:  שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם, ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן, ולא גורעין מהן ; וכל המוסיף או גורע, או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן--הרי זה בוודאי רשע ואפיקורוס. 

לכאורה, דברים אלו אודות נצחיות התורה שייכים להלכות יסודי התורה, ולא מובן הקשרם לכאן, לנושא ביאת המשיח. 

ישנם שמבינים שהדברים קשורים למה שהרמב"ם דן בהמשך אודות הנצרות, אלא שקצת קשה לומר כך, היות והדברים אודות הנצרות נכתבו רק אחרי הדברים על חזקת משיח ומשיח-ודאי. 

גם הלשון "ועיקר הדברים ככה הן", נראים כמדברים אודות עיקר הדברים של משיח.

* 

יתכן שכוונת הרמב"ם היא אכן, שזהו עיקר הדברים להבנת עניין מלך המשיח. 

והקטע מגיע כהמשך והסבר למה שנאמר לפני זה אודות רבי עקיבא ובר כוכבא, 

וכך, גם ההמשך אודות חזקת משיח ומשיח-ודאי מגיעים בהמשך לזה. 

כי הרמב"ם בא לומר שאין ענינו של המשיח לחולל מופתים, אלא לקיים את מצוות התורה כולל מלכות ישראל ומקדשו, בדרך הטבע. ולכן יתכן שיהיה מלך בחזקת משיח שלא יצליח, שהרי כך דרך הטבע.

*

דברי הרמב''ם עם משפטי קישור, כך שיובן הקשר בין קטע לקטע:

ו  [ג] אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח, צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים; אין הדבר כן--שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח.  ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים, לא אות ולא מופת. [ומרבי עקיבא יש ללמוד שבר כוכבא הוא מודל של מלך המשיח, למרות כישלון המרד כי היות שהמשיח אינו עושה מופתים יתכן שלא יצליח לנצח במלחמותיו]

ז  ועיקר הדברים, [להבנת עניינו של משיח] ככה הן:  שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם, ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן, ולא גורעין מהן [ולכן אין לחכות למופתים, אלא להילחם על הקמת מלכות ומקדש בדרך הטבע כמו שעשה בר כוכבא] ; וכל המוסיף או גורע, או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן--הרי זה בוודאי רשע ואפיקורוס. [כאן יש התייחסות אגבית לנוצרים, ועליהם הוא אומר שהם אינם מסוג הטיפשים שעליהם מדובר כאן בלבד, אלא הם כבר מוגדרים רשעים ואפיקורסים]

ח  [ד] ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'--הרי זה בחזקת שהוא משיח: [וזו כוונת רבי עקיבא שאמר על בר כוכבא שהוא משיח, ולכן תמך במרד היות שאין לחכות למופתים] אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל--הרי זה משיח בוודאי.

ט  ואם לא הצליח עד כה, או נהרג [כמו שהיה עם בר כוכבא]--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו.  ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ:  כי עוד, למועד

האומנם אנו אוכלים מרור לזכר זה שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים?

האומנם אנו אוכלים מרור לזכר זה שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים?

כך נאמר בהגדה וגם במשנה בשם רבן גמליאל, 

אך לכאורה פירוש זה אינו מוכרח על פי פשט ואין לו רמז בכתוב. 

 

ועוד - מצוות אכילת מרור היא חלק מאכילת קרבן פסח, ואכלו את הבשר.. ומצות על מרורים יאכלוהו, ובהיעדר קרבן פסח אין חובת אכילת מרור מן התורה. 

ועוד - מרור זה שאנו אוכלים, שע''פ חז''ל המובחר ביותר הוא חזרת, חסה, אינו מר מאוד, כך שאינו מזכיר כ''כ את וימררו את חייהם.

יתכן שהטעם האמיתי לאכילת מרור מצוי בדברי האור החיים הקדוש:

לפי פשט הכתוב ... ולפי זה גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו. גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות הוא פרט אשר יכונן חיך אוכל יטעם לו הצלי.

על פי דברים אלו, המרור נועד להגביר את ההנאה מאכילת קרבן הפסח. אם כן המרור לא נועד להזכיר את מרירות השיעבוד, אלא להיפך, המרור הוא חלק מהרגשת החירות. 

אפשר להמשיך בדרך זו, ולומר שזוהי הסיבה שהמרור לא חייב להיות מר, ''כי כן דרך אוכלי צלי'' לאכול ירקות עם הבשר. וא''כ אכילת קרבן הפסח בכריכה על מצות ומרורים, הוא ממש בדומה לנהוג בימינו לאכול סנדביץ של המבורגר עם חסה. 

אם אכן זהו הפשט במצוות אכילת מרור, מה הייתה כוונתו של רבן גמליאל בדרשתו? 

יתכן שרבן גמליאל, שחי בתקופת המקדש וזכר את אכילת המרור כחלק מדרך החירות של אכילת קרבן הפסח, שאל מרור זה שאנו אוכלים, בדור שאחרי החורבן, על שום מה? ותשובתו שהמרור שאנו אוכלים עכשיו אכן כבר אינו דרך חירות, אחרי החורבן המרור הוא על שם מרירות הגלות. 

קדש בכספא

משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא - הוא סימן לקטעי הקריאה בתורה בימי חג הפסח שמקורו בדברי אביי במגילה לא ע''א. 

מסתבר שמילים אלו מהוות סימן מכיוון שהם יוצרות יחד משפט תוכני וכך הסימן קל לזכירה. 

הפירוש התוכני הוא:

משך תורא - משכו את השור, העגל. 

פסל במדברא - עשו פסל במדבר.

שלח בוכרא - כתוצאה מכך הבכורות נשלחו מעבודתם במקדש ובמקומם עובדים שבט לוי. 

מה הפירוש של 'קדש בכספא'? 

ניתן להבין זאת בשני אופנים:

א. קידשו את העגל בכסף, דהיינו בזהב. 

כך כותב הלבוש: ''קדש בכספא, רוצה לומר אז קדשוהו ועשאוהו בכסף, על שם הכתוב שנאמר: כסף הרבתי להם וזהב עשו לבעל''.

הקושי בפירוש זה הוא שאת העגל עשו מזהב ולא מכסף. 

ב. לענ''ד ניתן להבין זאת בדרך אחרת: קדש בכספא - קדש את הבכורות ע''י שפודים אותם בכסף. 

באופן זה ישנה גם הקבלה בין שני חלקי הסימן:

משך תורא - קדש בכספא,

פסל במדברא - שלח בוכרא,

זוג המילים הראשון בכל שורה מדבר אודות עשיית העגל, והזוג השני בכל שורה אודות החלפת הבכורים בלויים. 

- 

סדר זה של הקריאות נכון בכל הקביעויות, מלבד כאשר פסח מתחיל ביום חמישי, שאז, מכיון שיש לקרוא את פרשת פסל לך בשבת חוה''מ, משתנה הסדר. 

ישנם סידורים שבהם מודפס שבשנים כאלו סדר הקריאה הוא משך תורא פסל קדש בכספא במדברא שלח בוכרא. 

ומעניין שע''פ ההסבר של הלבוש, לפיו קדש בכספא מדבר על העגל, ניתן להבין את הסימן גם בצורה זו מבחינה תוכנית. 

אלא שלא מסתבר לומר שהסימן נועד לשמש גם בצורה הזו. 

הסימן בנוי באופן שכל זוג מילים מורכב ממילה קצרה ואחריה מילה ארוכה.

עוד בנוגע למיקום ההתחלה של פרשת ויחי

עוד כיוון מחשבה:

במשנה במגילה ג, ו - בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן ואין עולים להם מן החשבון,

אבל בתוספתא זו מחלוקת -

תוספתא מגילה ג':י'

ממקום שפוסקין שבת בשחרית, שם מתחילין במנחה, במנחה, משם מתחילין בשיני, בשיני, משם מתחילין בחמשי, בחמשי, משם מתחילין לשבת הבאה. ר' יהודה אומר מקו' שפוסקין בשבת בשחרית, משם מתחילין לשבת הבאה.

לפי הדעה הראשונה בתוספתא יוצא שמחלקים את הפרשה לשני חלקים, בשבת קוראים 7 עליות, ובמנחת שבת וב' וה' צריך עוד 9 עליות,

באם החלוקה שלנו היא שריד מהחלוקה הקדומה בזמן ההוא (וזה דבר שצ''ע, כי לכאורה בזמן המשנה עוד לא הייתה חלוקה לפרשות, אלא כל אחד קרא לפי הסדר וההספק שלו),

- אז אחרי שקראו בשבת הקודמת עד סוף ויגש, במנחה התחילו לקרוא את ויחי, ומסתבר שרצו לקרוא את כל ברכות יעקב לבניו ביחד בשבת הבאה בבוקר, אם כן יש רק 22 פסוקים מתחילת הפרשיה של הנה אביך חולה וזה לא מספיק בשביל 9 העליות לכן נאלצו לחבר עוד פסוקים מסוף הפרשיה הקודמת (אלא שעדיין זה לא מסתדר כ''כ כי בשביל 8 עליות צריך כנראה 24 פסוקים ויש רק 22, אז נצטרך לומר שגם חלוקת הפסוקים שלנו לא זהה לחלוקה שלהם .... 

וגם - אם נאלצו לחבר, למה לא חיברו כבר מתחילת פרשיית ואת יהודה שלח לפניו ואז זה יתחיל בתחילת פרשיה? )

מדוע פרשת ויחי מתחילה באמצע פרשיה?

פרשת ויחי היא פרשת השבוע היחידה שמתחילה באמצע פרשיה, והדבר תמוה: מה היה הצורך לחרוג מהכלל שנשמר בכל שאר הפרשות ולהתחיל את פרשת ויחי ארבעה פסוקים לפני תחילת פרשיה?

אולי הדבר מעיד על כך שמי שחילק את רוב הפרשות, אינו מי שחילק את פרשת ויחי, והוא נהג בשיטה שונה בחלוקה שלו.

כיום ספר בראשית מחולק ל-12 פרשות שבוע, אך ראיתי השערה שבעבר החלוקה הייתה שונה ובכל חומש היו 10 פרשות שבוע. יש בזה הגיון גם משום שכאשר חילקו את התורה לפרשות, עדיין לא היה לוח השנה העברי קבוע, ובמילא לא ידעו כמה פרשות שבוע נחוצים עבור כל שבתות השנה, יתכן אם כן שבגלל זה חילקו בתחילה את התורה לסכום עגול של 50 פרשות שיספיקו בערך עבור כל שבתות השנה ורק בדורות מאוחרים יותר כאשר הלך והתברר מספר השבתות שבהם יש לקרוא פרשת שבוע חילקו מחדש חלק מהפרשות, בתחילה ל 53 פרשות, ואח''כ ל 54 כפי שזה בימינו. 

ובכל אופן, ידוע לנו לפחות על פרשה אחת שמיקום ההתחלה שלה 'זז'. פרשת וארא הייתה בעבר קצרה יותר, והפרשה שאחריה התחילה בויאמר ה' ... השכם בבוקר, (פרשת השכם). אם כן, יתכן שגם המיקום של תחילת פרשת ויחי השתנה.

יתכן שפרשת ויחי שהיא הפרשה הקצרה ביותר בחומש בראשית (85 פסוקים) הייתה ארוכה יותר והתחילה באמצע פרשת ויגש שלנו. כך שפרשת ויגש הייתה חצייה חלק מפרשת מקץ וחצייה חלק מפרשת ויחי. 

ואולי המחלק המאוחר יותר, לא הקפיד על מה שהקפידו המחלקים הקדומים. בעוד הם הקפידו להתחיל כל פרשת שבוע בתחילת פרשיה, הוא לא הקפיד על כך ולא ראה בזה חשיבות, והחליט לקבוע את תחילת פרשת ויחי במיקום זה למרות שזה באמצע פרשיה.

באם השערה זו נכונה - היכן הייתה ההתחלה של הפרשה האחרונה בחומש בראשית?

בספר בראשית ישנם כמה פרשות שמסתיימות ברשימה של תולדות (פרשת נח, וירא, חיי שרה, וישלח).

גם באמצע פרשת ויגש ישנה רשימה של תולדות - שמות בני ישראל הבאים מצריימה, באם אכן פרשת ויגש שלנו הייתה חצייה חלק מפרשת ויחי וחציה חלק מפרשת מקץ, יתכן שפרשת מקץ הסתיימה ברשימה זו, כשם שמסתיימות פרשות אחרות ברשימות דומות, והפרשה האחרונה התחילה ב'ואת יהודה שלח לפניו'.