האומנם אנו אוכלים מרור לזכר זה שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים?
כך נאמר בהגדה וגם במשנה בשם רבן גמליאל,
אך לכאורה פירוש זה אינו מוכרח על פי פשט ואין לו רמז בכתוב.
ועוד - מצוות אכילת מרור היא חלק מאכילת קרבן פסח, ואכלו את הבשר.. ומצות על מרורים יאכלוהו, ובהיעדר קרבן פסח אין חובת אכילת מרור מן התורה.
ועוד - מרור זה שאנו אוכלים, שע''פ חז''ל המובחר ביותר הוא חזרת, חסה, אינו מר מאוד, כך שאינו מזכיר כ''כ את וימררו את חייהם.
יתכן שהטעם האמיתי לאכילת מרור מצוי בדברי האור החיים הקדוש:
לפי פשט הכתוב ... ולפי זה גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו. גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות הוא פרט אשר יכונן חיך אוכל יטעם לו הצלי.
על פי דברים אלו, המרור נועד להגביר את ההנאה מאכילת קרבן הפסח. אם כן המרור לא נועד להזכיר את מרירות השיעבוד, אלא להיפך, המרור הוא חלק מהרגשת החירות.
אפשר להמשיך בדרך זו, ולומר שזוהי הסיבה שהמרור לא חייב להיות מר, ''כי כן דרך אוכלי צלי'' לאכול ירקות עם הבשר. וא''כ אכילת קרבן הפסח בכריכה על מצות ומרורים, הוא ממש בדומה לנהוג בימינו לאכול סנדביץ של המבורגר עם חסה.
אם אכן זהו הפשט במצוות אכילת מרור, מה הייתה כוונתו של רבן גמליאל בדרשתו?
יתכן שרבן גמליאל, שחי בתקופת המקדש וזכר את אכילת המרור כחלק מדרך החירות של אכילת קרבן הפסח, שאל מרור זה שאנו אוכלים, בדור שאחרי החורבן, על שום מה? ותשובתו שהמרור שאנו אוכלים עכשיו אכן כבר אינו דרך חירות, אחרי החורבן המרור הוא על שם מרירות הגלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה