בשר בחלב ואכזריות

התורה אסרה אכילת בשר בחלב, אך לא אסרה אכילת בשר בביצה. 

טעמי המצוות לא הולכים יד ביד עם פרטי ההלכה, אלא הם עולמות נפרדים. 

ולפי השיטות שאיסור בשר בחלב הוא משום אכזריות, מסתבר שאין הכוונה שעצם האכילה היא באמת אכזריות (הרי איזה אכזריות יש בלאכול פיצה עם נקניק?), אלא שכדי ללמד אותנו את הערך של רחמים התורה ציוותה עלינו להימנע מאכילת בשר בחלב בתור ביטוי מעשי שיזכיר את הערך הזה. 

כמו שאוכלים מצה לזכור את יציאת מצרים, כך לא אוכלים בשר בחלב כדי לזכור לא להיות אכזריים. 

ובמילא, אין להקשות למה התזכורת נקבעה דווקא בפרט זה ואילו בפרטים אחרים זה מותר. כי מספיק לקבוע את התזכורת בפרט מסוים כדי להזכיר לנו את העניין. 

ארוסין ו'ארוס'

בלשון חז''ל מוצאים מילים שמקורם ביוונית, כמו סנהדרין, אפיקומן.

אך מעניין למצוא מילה עם דימיון רב ליוונית במקרא. המילה אירוסין מזכירה את 'ארוס' - אל האהבה והתשוקה במיתולוגיה היוונית. 

ארוסין הוא השלב הראשוני בקשר, עוד לפני ה'לקיחה' (נישואין). וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. (דברים כ׳:ז׳)

כך שיש כאן ממש הקבלה ודימיון.

מובן שהשפה של התורה לא הושפעה מהיוונית, ולכן מסתבר שהקשר הוא ממקור קדום. המקור הקדום התגלגל לשפת התורה בתור לארס (או לארש) אשה, ו-להבדיל- ליוונית בתור ארוס. 

'בעיר' ו'מקנה'

בעיר, במשמעות של בעלי חיים, מופיע בתורה חמשה פעמים בלבד, ועוד פעם אחת בספר תהילים. 

לעומת זאת מקנה, שמשמעותה לכאורה זהה, מופיעה עשרות פעמים. 

מסתבר לומר שבעיר זו מילה עתיקה יותר, שהפסיקו להשתמש בה והתחלפה במילה מקנה, ובעיר נשארה כשריד נדיר בפעמים בודדות.

---

1. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. (בראשית מ״ה:י״ז)

2. כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם. (שמות כ״ב:ד׳)

3. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. (במדבר כ׳:ד׳)

4. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. (במדבר כ׳:ח׳)

5. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. (במדבר כ׳:י״א)

6. וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים. (תהלים ע״ח:מ״ח)

תכלה - תחל

המקור למשחק המילים תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה, הוא לכאורה מהפסוקים בבראשית מא:

נג וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. נד וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם.

ומובן שהתורה משתמשת כאן דווקא במילים בעלות דמיון צלילי. 

עבירה לצורך מצווה דרבים

הגמרא במס' ברכות מ"ז ע"ב:

מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ... והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו? 

לדבר מצוה שאני. 

מצוה הבאה בעבירה היא? 

מצוה דרבים שאני.

ובפשטות משמע שעבירה לצורך קיום מצווה, מוגדרת כמצווה הבאה בעבירה, ואסורה,

אך עבירה לצורך מצווה דרבים, מותרת.

וההסבר שאפשר לומר בכך הוא שכאשר מדובר אודות אדם פרטי וקיום המצוות הפרטיות שלו, אזי יש מערכת שיקולים פרטית ואסור לו לעבור עבירה לצורך מצווה, אך כאשר מדובר על עבירה של אדם פרטי מול מצווה של הציבור, אזי הערך של הציבור גובר. 

כמובן שזה חידוש גדול, ויש לעיין האם ומתי פוסקים כך להלכה למעשה. 

מאימתי קורין את שמע

מאימתי קורין את שמע באומה העברית?

משעה שנצטוו וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ בשנת הארבעים לצאתם ממצרים.

רמב''ם אומר בשעה שקיבץ יעקב אבינו את בניו במצריים בשעת מיתתו ציוום וזירזם על ייחוד השם, ענו כולם ואמרו לו "שמע ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" כלומר שמע ממנו, אבינו ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד. פתח הזקן ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

רש''י אומר קיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא ניתנה.

מעשה שבא אבינו יעקב למצרים וירא יוסף אל אביו ויפול על צואריו ויבך, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.