מדוע הרמב''ם משתמש בהוכחה הזו לכך שתחומי ארץ ישראל יורחבו בעתיד, ולא בכך שהקב''ה הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים: לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ אֶת־הַקֵּינִי֙ וְאֶת־הַקְּנִזִּ֔י וְאֵ֖ת הַקַּדְמֹנִֽי׃ אֶת־הַחִתִּ֥י וְאֶת־הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת־הָרְפָאִֽים׃ וְאֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת־הַיְבוּסִֽי. מדוע צריך להשתמש בהוכחה הבנויה מהנחות שונות ולא מהבטחה ברורה ומפורשת?
אולי ההסבר לכך הוא שהרמב''ם הרי רוצה להוכיח שהבטחת ביאת המשיח עולה מן התורה עצמה, ולא רק מדברי הנביאים. ולכן הוא מעדיף את ההוכחה מערי מקלט שהיא אחרי מתן תורה, ולא מאברהם שהוא בגדר של נביא, אך היה לפני מתן תורה. יתכן שהרמב''ם מתייחס לנבואה לאברהם בתור 'דברי נביאים' ולא 'דברי תורה'.
גם ההוכחה מנבואת בלעם, למרות שהיא נבואה, אבל היא נאמרה אחרי מתן תורה ולכן הרמב''ם מתייחס לזה כ'דברי תורה'.
ועדיין יש לעיין בהסבר זה.
