התורה מספרת שכשאברהם התבשר על כך שיוולד לו בן משרה הוא צחק, וכששרה שמעה על כך היא גם צחקה. והנה בנוגע לצחוק של שרה משמע מהפסוקים שזה היה דבר שלילי: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי, הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?!, אך בנוגע לצחוק הראשון, צחוקו של אברהם לא נאמר דבר.
דבר זה הביא את חלק מהמפרשים לומר שהצחוק של אברהם היה צחוק של שמחה ואילו הצחוק של שרה היה צחוק של לגלוג, אלא שבפשטות לשון הפסוקים אין רמז לכך שדווקא הצחוק של אברהם מבטא שמחה והצחוק של שרה - לגלוג. להיפך, כשנעיין בלשון הפסוק נראה שדברי שרה כשצחקה, בעצם, לא היו כל כך חמורים, אך הנזיפה הייתה כאילו אמרה דברים חמורים בהרבה. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. שרה רק מציינת עובדות, בנוגע אליה - אחרי בלותי הייתה לי עדנה, ובנוגע לאברהם - אדני זקן. אך הנזיפה החמורה מאשימה אותה בדברים שלא אמרה: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי?. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?" בעוד בדברי שרה לא רואים לשון של תמיהה (ה-אף) על יכולת הקב"ה, אלא רק ציון עובדות.
לעומת זאת כאשר אברהם צוחק: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד? וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?" אברהם משתמש במילים המביעות תמיהה (ה-לבן, ה-בת) על האפשרות שיוולד לו בן משרה. אם כן הנזיפה על הצחוק עם התמיהה "הַ-אַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי?" הייתה מתאימה להיות מופנית דווקא לאברהם!
ועוד שאלה, אחרי ששרה יולדת את יצחק היא אומרת "צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי", והדבר תמוה, האם היא שכחה את הנזיפה שקיבלה בפעם הקודמת שצחקה?
*
כאשר מתבוננים בכללות הסיפור של לידת יצחק, רואים שהצחוק הוא עניין מאוד מרכזי בסיפור זה, וגם עניין חיובי.
הצחוק חוזר ומופיע שוב ושוב במהלך הסיפור, מובן שיש הבדל בין הצחוק של אברהם לצחוק של שרה, אך התורה הייתה יכולה לכתוב על הצחוק השלילי "ותלגלג שרה", ועל הצחוק החיובי "וישמח אברהם", התורה משתמשת בשני המקרים במילה צחוק כדי לרמז דווקא לקשר ביניהם, ולהדגיש את עניין הצחוק.
ומכך ששמו של יצחק נקבע על שם הצחוק מובן שזה עניין חיובי. (הרש"ר הירש מבאר את העניין החיובי שבצחוק זה).
*
הודעת הקב"ה לאברהם על לידת יצחק שבה צחק אברהם, וההודעה בפעם השניה, שבה צחקה שרה, אירעו כנראה ללא הפרש גדול ביניהם, שהרי בשניהם נאמר שהלידה תהיה בעוד שנה. רש"י מביא דעה שוירא אליו ה' היה ביום השלישי למילתו. האם אברהם הספיק לספר לשרה אודות הבטחת ה' שיוולד להם בן משותף לשנה האחרת? מפשטות הסיפור אפשר להבין ששרה לא ידעה על כך, והיא שמעה על כך לראשונה מהמלאכים.
*
סיפור ההודעה בפעם השניה מתחיל ב"וירא ה' אל אברהם", ה' הוא המתגלה לאברהם, אך לפתע נכנסים האנשים-מלאכים לתוך הסיפור, ורק אחרי ששרה צוחקת בקירבה, ה' חוזר לתוך הסיפור ומתערב בשיחה ושואל את אברהם למה זה צחקה שרה,
דבר זה מעלה תמיהה נוספת על פשר חומרת הצחוק של שרה, האם שרה ידעה שהאנשים הם מלאכים ושדבריהם נאמרו בשליחות ה'? כאשר הם היו אצל אברהם הם מכונים בשם אנשים ורק כשהגיעו לסדום הם מכונים לפתע מלאכים, נראה שהמשמעות היא שבהיותם אצל אברהם - אברהם ושרה הבינו שהם אנשים,
אם כן, שרה עומדת בפתח האוהל ושומעת אורח לא מוכר טוען כי שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ. היא עשתה את מה שכל אדם נבון בגילה היה עושה - ותצחק שרה בקרבה, היא אפילו מתאפקת וצוחקת רק בקירבה וכך אינה מעליבה את האורח ההזוי. היא הרי לא ידעה שהדבר נאמר על ידי מלאך בשליחות ה' והצחוק שלה מובן לגמרי, ואפילו נדרש.
*
אם כן, אולי יש להבין את כל הסיפור בצורה שונה לגמרי:
אברהם צוחק ותמה כאשר הקב"ה מבשר לו על לידת בנו: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. הקב"ה בינתיים לא מגיב במפורש על תמיהת אברהם.
הקב"ה מודיע לו שיש לקרוא לבן שיוולד יצחק, היינו שעניין הצחוק הוא עניין מרכזי בחיי הבן הזה. אבל יצחק - בלשון עתיד, כי הצחוק של אברהם הוא עדיין לא הצחוק המקווה.
ואז הקב"ה נראה אליו שוב , וירא אליו ה', יתכן שמטרת היראות זו היא (גם) כדי להוכיח אותו על הצחוק שלו, של אברהם. ומה אומר לו ה' כאשר הוא נראה אליו? וירא אליו ה'... וירא והנה שלשה אנשים. הקב"ה מראה לאברהם מחזה של מלאכים שמבשרים ושרה צוחקת, ואז ה' מתערב ואומר לאברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אומנם אלד ואני זקנתי היפלא מה' דבר, כפי שכתבנו האף אומנם אלד ואני זקנתי הוא ציטוט המתאים יותר לדברי אברהם מאשר לדברי שרה, כלומר אחרי שהקב"ה מראה לאברהם את המחזה עם המלאכים, ושבה שרה הייתה בסדר גמור, הוא אומר לאברהם דברי נזיפה על הצחוק - כביכול על הצחוק של שרה, אבל אברהם היה צריך להבין שהכוונה היא לנזיפה בו עצמו.
וכאשר שרה אומרת (למי?) לא צחקתי כי יראה (יראה מלהעליב את האנשים?), נאמר לה - לא, כי צחקת, את כן צחקת (והצחוק שלך הוא כן בסדר)
(הדבר יהיה עוד יותר מובן כך באם נבין את הסיפור כדעת הרמב"ם, לפי הרמב"ם כל סיפור המלאכים התרחש במראה הנבואה, א"כ שרה כלל לא צחקה במציאות, וכלל לא ידעה אודות הצחוק שלה עצמה במראה הנבואה של אברהם, אלא הכל הוא מראה נבואה שראה אברהם בלבד, ונועד עבורו).
*
לידת יצחק יש בה עניין של צחוק, ואולי גם תיקון של הצחוק, יצחק - היינו צחוק בלשון עתיד. אחרי הצחוק של אברהם הקב"ה אומר לו שיצחק יקרא על שם הצחוק, אבל לא על שם הצחוק של אברהם אלא על שם הצחוק העתידי,
*
אחרי לידת יצחק מספרת התורה וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי, שרה צוחקת, וזהו צחוק חיובי,
מספר פסוקים אחר כך מספרת התורה וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.
הצחוק של ישמעאל הוא שימוש בצחוק באופן שלילי, ולכן אומרת שרה לאברהם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק, כי בני הוא יצחק, בני הוא זה שמותר לו לצחוק כי הוא יודע איך לצחוק בצורה הנכונה, לישמעאל אסור לצחוק, כי הוא מצחק, לכן צריך לגרש אותו, והקב"ה אומר לאברהם לשמוע לדברי שרה.
הצחוק צריך להיות דרך שרה, ולא רק דרך אברהם בלבד. לאברהם יש כבר את ישמעאל המצחק, אבל צריך שיבוא הבן יצחק שהוא דווקא משרה.
*
בהמשך מספרת התורה וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.
כאן כבר יצחק הוא המצחק, ולא ישמעאל.
הצחוק של יצחק מגיע לדרגה עוד יותר גבוהה, גם כשהוא מצחק זה במשמעות חיובית, לא כמו אצל ישמעאל.
והנה כאשר יצחק מצחק, הוא מסוגל לעשות את זה באופן חיובי, ואולי זה קשור לכך שהוא נכנס בברית מילה ביום השמיני , והרי הבטחת ה' על לידתו באה מיד בהמשך לציווי על ברית המילה.
